צור קשר

תודה רבה על פנייתך!

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית קוואזי במר מודוף. אודיפו בלאסטיק מונופץ קליר

[contact-form-7 404 "לא נמצא"]
:שתף עמוד

פרשת השבוע: מעשה בראשית

פרשת השבוע: מעשה בראשית
שו"ת והלכה 10:10 - 24.10.19 | ASHER

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם…"

הגמרא במסכת שבת דף קיט' מביאה: "כל המתפלל בליל שבת ואומר ויכולו… מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית

המאמר תמוה ומעלה מספר שאלות:

  1. מה הרווח שלנו בשותפות הזו?
  2. מה הרווח של הקב"ה בשותפות מעין זו?
  3. לשותפות נדרשת השקעה. ככל שהעסק גדול יותר כן תגדל ההשקעה הנדרשת מהשותף (אינה דומה השקעה בחנות מכולת להשקעה בחברה גדולה כמו מייקרוסופט או גוגל… ואם אלו הם פסיק בעולמו של הקב"ה…) כיצד יתכן לומר שבשמירת השבת אנו הופכים להיות שותפים של הקב"ה במעשה בראשית – בכל הבריאה?!
  4. והאם כל ההשקעה מסתכמת באמירת "ויכולו השמים בערב שבת?!

התשובות יובנו על פי משל (המובא בספר מעיין השבוע):

היה ממציא רב כישרונות שזקף המון המצאות ששינו את חייהם של אנשים לזכותו, ואף גרף מהמצאותיו הון רב. יום אחד הוא החליט שהגיע הזמן להירשם בפי ההיסטוריה ולהנציח את עצמו על ידי המצאה שתיטיב עם חייהם של אנשים באופן מעורר השתאות. 

הוא יחפש אנשים שלא נמצאה תרופה למחלתם והחליט לעשות כל שיוכל על מנת להביא מזור למחלתם וגמר בליבו ששם הוא משקיע את זמנו וכספו ואולי כך ייזכר לטובה…  

הוא פגש באקראי חולה במחלה נדירה שהגבילה אותו בתחומים רבים התוודע אליו והחליט שזהו ייעודו בחיים…

הוא אסף חומר על המחלה, מימן טיסות לוועידות של מומחים בתחום, שכר רופאים אלטרנטיביים וקונבנציונאלים ששקדו יום ולילה למצוא תרופה שתוציא את המסכן מהמחלה הנוראית והנדירה הזו. לאחר שנים של מחקר הוא המציא תרופה שאמורה הייתה לתת פתרון הולם ואאפשר לחולים במחלה הזו ללכת, לשבת ולאכול בכוחות עצמם. אך דא עקא החולה לא שרד, מת ולא זכה להנאות מהתרופה הייחודית. מכיוון והמחלה הייתה נדירה ולא נמצא חולה נוסף שישתה ממנה ויתרפא נאלץ מיודענו לגנוז את התרופה במרתפי בית החולים לאכזבתו של הממציא הדגול. חלפו כמה חודשים והנה הוא מקבל טלפון מאחד הפרופסורים שהיה שותף לתוכנית כי נמצא חולה חדש. הממציא התרגש ומיהר להביא את התרופה ואכן בתוך כמה שבועות החולה עמד על רגליו והתכשיר אף זיכה את היוצר בפרס נובל לתעשייה הרפואית לשמחתם של החולה והממציא! ניתן בהחלט לומר כי שניהם יצרו את ההצלחה החולה והממציא שאילולא החולה הייתה ההמצאה נגנזת לעולמים…

כן הוא הנמשל: כיוצא בכך בריאת העולם שהרי לא סתם נברא אלא הייתה לו מטרה: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו" (פרקי אבות פרק ו')  אבל אם העולם היה נברא והאדם איננו מנצלו למטרתו, להכיר את בוראו ולעובדו לומר לו אני ברייתך… נמצא שכל הבריאה הייתה לשווא! ובמה בעיקר מגלה האדם את בוראו מכיר בו ומקבל את מרותו? בשבת בקידוש באמירת "ויכולו השמים…"  וכל האומרה בשבת "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" אומר הקב"ה כדאי הייתה לי כל הבריאה בשביל אדם זה שהודה לי עליה וכיבדני על ידה.

"וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" 

מסופר על רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס: פעם אחת בא אנטונינוס לידידו הטוב, ר' יהודה הנשיא, ואמר לו: עלה בדעתי רעיון, כיצד יפטר האדם החוטא מעונשו לעתיד לבוא. כיצד? כשיבוא אדם לפני בית דין של מעלה, יאמר הגוף: "את החטאים בחיי, חטאה הנשמה, ולא אני! ראו נא כי ברגע שעזבתני הנשמה, נשארתי דומם, ואיני יכול לעשות מאומה! הרי שהיא החוטאת, הענישו אותה ולא אותי. לעומתו תטען הנשמה, כי היא אינה החוטאת. כי ברגע שעוזבת היא את הגוף, עולה למרום ואינה חוטאת עוד, כלומר, שהגוף הוא החוטא ולא היא. ולכן, יש להעניש את הגוף. אם כן, גם הגוף וגם הנשמה צודקים בטענותיהם, ואין להענישם. נמצא האדם פטור מעונש. 

ר' יהודה ענה לו בעזרת משל: למלך שהיה לו פרדס, שאין כמותו ליופי, עם עצי פרי משובחים ומיוחדים במינם. רצה המלך להציב שומר על הפרדס היקר, אך, חשש שמא לא יעמוד בפיתוי וייטול מפירותיו. מה עשה? הציב שני שומרים, אחד חיגר והשני עיוור. לימים, אמר השומר החיגר לחברו העיוור: ידידי, רעיון עלה בליבי, הרכיבני על כתפיך ואומר לך להיכן תפנה, כך נקטוף יחד מפירותיו של המלך, ונתחלק בהם. הסכים העיוור לעצת חברו וכך עשו. באחד הימים ביקר המלך בפרדס, והנה חסרים פירות רבים. קרא המלך לשומרי הפרדס, ושאלם: מי הוא זה שהעז לקטוף מפירותי? ענה העיוור למלך: הכיצד אוכל לראות היכן הפירות, הרי עיוור אני? ואילו החיגר ענה: הכיצד אוכל אני להגיע אל הפירות, הרי חיגר אנוכי? המלך שחכם היה, הבין מיד את אשר אירע בגנו, ופסק את דינם, את החיגר הושיב על כתפי העיוור, וכך הוכיח להם את תרמיתם. והענישם יחד… 

וזהו הנמשל: הגוף טוען שאינו חוטא ללא הנשמה, והנשמה טוענת כי איננה חוטאת ללא הגוף, מיד מחזיר הקב"ה את הנשמה לגוף, ומענישם כאחד.

קללת הנחש

"ועפר תאכל כל ימי חייך" 

מהי הקללה אצל הנחש?, הרי מזונו מצוי לו תמיד ללא כל טורח ובשפע? 

אלא, משל למה הדבר דומה: למלך אחד שהיה לו בן. והיה אביו מספק לו כל צרכיו ומבוקשיו, ולא חסך ממנו דבר. לימים, חטא הבן כנגד אביו. כעס עליו אביו והוכיחו בדברים. אך, ללא הועיל. קרא המלך לאחד משריו הקרובים, וביקש ממנו, כי הוא ייתן לבנו את כל מחסורו. תמה השר ושאל את המלך, מדוע נותן הוא לבנו כל מחסורו, אם חטא לו? הסביר המלך את פשר כוונתו ואמר, שכל עוד בנו חביבו הלך בדרך הטובה, רצה תמיד לפוגשו ולראותו, ולכן, בכל פעם שהיה צריך לדבר מה, היה בא אליו ומבקש, והייתי אני, המלך, נותן לו כל מבוקשו. אך, עתה שחטא לי, אין אני חפץ לראותו כלל, ולכן, מבקש אני ממך, שתיתן לו כל צרכיו, שלא יבוא כלל לבקרני בארמוני. 

כך הוא הנמשל: גם אצל הנחש, הקב"ה לא מעוניין שיפנה אליו הנחש, שגרם לחטא כל כך חמור. הוא רוצה שעפר יהיה לו כל ימי חייו בכל מקום, וכך יסתלק מעליו.

ששים ושמחים לעשות רצון קונם?!

"וייתן אותם אלוקים ברקיע השמים להאיר על הארץ"

בברכת הלבנה אנו אומרים על המאורות: השמש והירח: "ששים ושמחים לעשות רצון קונם"

שואל הרב הלר: מי אמר שזה נכון אולי הם לא שמחים מזה שכל בוקר השמש צריכה לזרוח והירח מתמעט וגדל כל חודש?! לפי מה הגיעו חז"ל למסקנה הזו ועוד קבעו זאת בברכת הלבנה האין זו ברכה לבטלה?!

תשובה תובן על פי משל: כיצד נדע האם עובד שמח להגיע לעבודה? מאוד פשוט נראה מתי הוא מגיע בבוקר ומתי הוא עוזב את מקום העבודה? עובד שמח יגיע בכל בוקר בזמן ובדיוק לתפוס את העמדה עליה הוא מופקד כמו כן לא ימיש ממקומו עד לסיום תפקידו. לעומתו, עובד ממורמר מגיע באיחור אם בכלל ואף משתדל "לברוח" בטרם הסתיימה המשמרת שלו. הוא ימצא מגוון תירוצים המצדיקים את האיחור ומגוון רעיונות המכריחים אותו לצאת מוקדם.

כן הוא הנמשל: חז"ל הגיעו למסקנה מאד פשוטה הם התבוננו בשמש והירח וראו: "שלא ישנו את תפקידם" וממילא הגיעו למסקנה שהם: "ששים ושמחים לעשות רצון קונם".כך אנו יכולים לבחון את עצמנו כמה אנחנו שמחים בעשיית המצוות ובעבודת ה' שלנו? האם על כל צעד ושעל אנו מחפשים סיבה למה לא לקיים את המצווה או מחפשים איך להתחייב במצווה.

יום שבת והברכה שבו

"ויברך אלוקים את יום השבת ויקדשהו"

פעם אחת, ביום השבת, יצא הקיסר של רומי לטייל ברחובותיה של רומי. במהלך טיולו הגיע לרחובם של היהודים. באפו עלו ריחות ערבים של תבשילי השבת. התענג הקיסר על הריחות הנפלאים, קרא לר' יהושע בן חנניה, ושאלו לפשר הריחות הערבים של היהודים, ומדוע הוא מעודו לא הריח ריח נפלא שכזה? ענה לו ר' יהושע: כי תבלין מיוחד יש להם ליהודים, הנקרא, "שבת", והוא הגורם לטעם ולריח המיוחד. בבקשה ממך, ביקש הקיסר, תן לי מאותו תבלין. ענה לו ר' יהושע: רק למי ששומר את השבת, מועיל אותו תבלין, ומי שאינו שומרה, אין מועיל לו כלל.

תגובות‎