צור קשר

תודה רבה על פנייתך!

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית קוואזי במר מודוף. אודיפו בלאסטיק מונופץ קליר

[contact-form-7 404 "לא נמצא"]
:שתף עמוד

פרשת אמור: לעני ולגר תעזוב אותם

פרשת אמור: לעני ולגר תעזוב אותם
שו"ת והלכה 08:05 - 10.05.19 | יצחק דרעי

הקשר בין הציוויים בפרשת אמור

פרשת השבוע, פותחת בדיני כהונה ההגבלות והחובות של הכוהנים ממשיכה בדיני המועדות ומסיימת בבן תערובת שקילל את ה׳. מה הקשר בין שלשת המקרים הללו?!

כדי לענות על שאלה זו נקדים סיפור שמביאה הגמרא (שבת לא ע״א): מעשה בנכרי אחד שהיה עובר ליד בית המדרש ושמע קול שהיה אומר: ״ואלה הבגדים אשר יעשו – חושן ואפוד״. אמר: הללו למי? 

אמרו לו: לכהן גדול. בא גוי לפני הלל ושמאי וביקש הנכרי שיגיירו אותו על מנת שישימו אותו לכהן גדול ויזכה בכבוד ובבגדי ההדר שלובש הכהן. שמאי כמובן מסרב לגיירו ודוחף אותו באמת הבניין שבידו, הלל לעומת זאת אפילו במקרה הזה מגיירו. לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד את הפסוקים והסוגיות הקשורים במעמד הלויים והכוהנים. כאשר מגיע הנכרי למילים ״והזר הקרב יומת״ הוא שואל את הלל: ״מקרא זה על מי נאמר?״ הילל משיב לו: ״אפילו על דוד מלך ישראל״, שהרי הזר האמור הוא כל מי שאינו בן שבט לוי. מבין הגר שאם כך נאמר אפילו על דוד הרי שקל וחומר שהוא, שזה עתה נכנס לעם היהודי, לא ראוי לעסוק במלאכת הקודש ומתוך מקום של הבנה וקבלה מוותר על דרישתו להפוך לכהן גדול ואומר להלל ״ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה״.

כאן נשאלת השאלה: איזו יומרה הייתה לו לבקש לעצמו להיות הכהן הגדול? והלל מה ראה להסכים לבקשתו?! 

 מתרצים חז״ל: שאכן אותו גוי היה בעל יכולות מנהיגותיות המתאימות לכהן לתפקיד בו חשק. אבל יש גבול ברור: ״והזר הקרב יומת״ כפי שראינו אצל עוזיהו שבקש להקטיר קטורת והיה הוא מלך אך לא מזרע כהונה וה׳ זעף עליו וצרעת פרחה במצחו… אין אפשרות לפרוץ את התחום שקבעה התורה!

וכאן נעוץ הקשר בין שלשת המקרים בפרשה: נקודת הכשל של המגדף הייתה באי-ידיעה ברורה של הגבולות והתחומים שקבעה התורה. מגיע אדם שאיננו משבט דן וכשהם לא מקבלים אותו הוא מתעצבן, מקלל את ה׳ ונושא חטאו. כמו כן לגביי המועדות, לכל חג יש את המצוות והמנהגים שלו. אין, ולא ניתן לערבב האחד בחברו..מסופר על הגאון הרגוצ׳ובר שהביט בשעונו סמוך לצאת שבת והתעמק דקה ארוכה ולפתע צעק: ״זהו!״ 

לפליאת תלמידיו השיב: ״מי שהדליק אור עד לפני דקה חילל שבת! ומי שמדליק מעתה לא עבר עבירה כלל״.

זהירות בחילול שם שמים

"ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל"

 לא פעם יש לנו סיבות טובות ומוצדקות מדוע אין אנו חייבים לקיים מצווה מסוימת הבאה לפנינו. ובאמת על פי ההלכה לפעמים אין אנו חייבים לקיימה, אך האם שמנו ליבנו אולי בעצם אי קיומה יכול חלילה להיגרם חילול ה'? האם חשבנו האם הסובבים אותנו מודעים לסיבה שבגינה אין אנו יכולים/צריכים לעבור מבלי לקיימה?!  

בספר "וקראת לשבת עונג" מביא סיפור על ה"חפץ חיים" המבאר כיצד יש להיזהר מחילול שם שמים: כל ימיו נזהר רבי ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים" מחשש חילול ה' פעם אחת מיהר "החפץ חיים" לתחנת הרכבת כדי להספיק להגיע בזמן לרכבת היוצאת לווילנא. כאשר פסע בזריזות באחד הרחובות ניגש אליו אדם לא מוכר וביקש ממנו אם יוכל להיכנס להשלים מניין בבית אבל. "החפץ חיים" אמנם כבר התפלל אולם בכל זאת החליט להיכנס לבית אבל ולהשלים את המניין אף שמשום כך יפסיד את הרכבת העיקר שלא ייגרם חס ושלום חילול ה'..כמה זהירות נדרשת מאיתנו בכבוד ה'.

לימוד זכות מסנגורן של ישראל

"יום הכפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם"

 בגמרא מסכת יומא אמרו חז"ל:"כל האוכל בתשיעי נחשב לו הדבר כאילו התענה תשיעי ועשירי!"

 מסופר על הצדיק  ר' לוי יצחק מברדיצ'ב: שפעם אחת בליל כל נדרי הגיע הצדיק מברדיצ'ב לבית הכנסת והנה במקום לשבת במקומו החל לחפש מתחת לספסלי בית הכנסת כאדם שאבד לו דבר מה. לבסוף ניגש הרבי אל לעמוד התפילה נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם הבט משמים וראה מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ! מה היה  קורה אילו היית מצווה לאומות העולם לאכול ולשתות? כמה שיכורים היו מתגוללים ברחובות ומתחת לכל שולחן וספסל?לעומתם בני ישראל עם קדושיך! צווית להם לאכול בתשיעי, ועתה עומדים הם כמלאכי מעלה עטופה בטלית באימה וביראה מפני היום הקדוש והנורא. אין אחד מהם תחת הספסל או תחת השולחן…"אנא כפר לעמך ישראל!

הקרבה למען העני

"לעני ולגר תעזוב אותם"

 מסופר על הרב דוד הלוי סגל הידוע בכינויו הט"ז (היה אחד מגדול הפוסקים האשכנזים) שהחליט לעשות תיקון לעם ישראל וגזר על עצמו גלות. הוא הסתובב בערים ובכפרים שאף אחד לא יכיר אותו וחי מפרוטות לפרנסתו. והנה יום אחד,  פגש אותו אחד מתלמידיו שהתגלגל גם הוא לאותו הישוב. התלמיד קרא לו בהתלהבות: "רבי ומורי!" השתיק אותו הט"ז מיד וביקש שלא יחשוף את זהותו ברבים.והנה באותו הישוב חיפשו "מנקר" (תפקידו לאחר השחיטה להוציא את גיד הנשה והחלב מן הבהמה שנשחטה) הוא ניגש והציע את עצמו לעבודה.הוא התקבל והדבר אפשר לו להמשיך וללמוד תורה במקביל, בשאר שעות היום. בנוסף שמח על כך שלא נאלץ לחשוף ברבים את זהותו ובכך יבוא עם ישראל לתיקונו. לא פעם שהשוחטים היו מלבטים לגבי הבהמה השחוטה האם היא כשרה או טרפה הם פנו לרב הקהילה ומכיון שלא היה בקיא מספיק בהלכות שחיטה העדיף ללכת ל"חומרה".

לא פעם התמרמרו השוחטים עקב האובדן וההפסד שנגרם להם מכך. פעם אחת עלה ספק לגבי בהמה הביאו השוחטים את הבהמה לט"ז ושאלו דעתו לגבי הספק והוא התיר על פי רמב"ם מפורש ופסק: שהבהמה כשרה למהדרין. שמחו השוחטים ומאז החליטו כי בכל ספק שיעלה, הוא יפסוק להם.יום אחד התברר לרב הקהילה שהשוחטים שזמן רב שלא הביאו בהמות בפניו, נעזרים בתלמיד חכם והוא פוסק להם. כנהוג בכל מקרה של פגיעה בכבודו של הרב היה הפוגע מנודה ומוחרם למען ייראו ויראו.הט"ז נענש והוכנס לבידוד במשך שלושה ימים (רביעי עד שישי).  שמח הט"ז על הגזירה שנגזרה עליו ועל הביזיון שספג הרי זה תכלית התיקון שקיבל על עצמו.והנה הגיעה ילדה ענייה עם עוף בידה אל הרב שיפסוק לגביו. הסתכל הרב ופסק לה- "תגידי לאימא שהעוף טרף!". הילדה פרצה בבכי היא חיכתה שבועיים שאמה תבשל עוף בערב שבת וחלמה לטעום ממנו.לקחה הילדה כשהיא ממררת בבכי. ובדרך הבחינה בחדר שבו יושב "המנקר המנודה" עליו שמעה מהילדים בשכונה. 

היא נכנסה פנימה לראותו כשדמעות בפניה, שם לב הט"ז לעוני שבבגדיה ולעוף שבידה, לקח את העוף הסתכל עליו, פנה לילדה ואמר לה: "לכי לרב ואמרי לו שיעיין בספר "טורי זהב" שם ימצא שהעוף כשר!.הילדה רצה עם העוף אל הרב ואמרה לו את שאמר לה "המנקר" הרב בדק, הבין שטעה ופסק: "העוף כשר למהדרין!". איך שהילדה יצאה הבין הרב כי "המנודה הינו תלמיד חכם והלך לבקש ממנו סליחה ומחילה. לא נותרה לט"ז ברירה והוא סיפר כי הוא הט"ז בעצמו ובכבודו. לשאלת תלמידו מדוע חשף את זהותו וביטל את תכניתו לעשיית תיקון לכלל ישראל? השיב הט"ז: "הגעתי למסקנה כי לא שווה כל עבודת השם בהסתר וצנעה מול דמעותיה של ילדה קטנה"..

מן הסיפור הזה ניתן לראות מה היה מוכן הט"ז להקריב מכלל עם ישראל רק כדי למנוע דמעותיה של ילדה קטנה שלא באשמתו.

"לשלוט בכעס" בכל מצב

בפרשת השבוע מצווה התורה על האתרוג שבארבעת המינים ומכנה אותו: "פרי עץ הדר"

 סיפור על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זצ"ל : עני מרוד היה רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב והפרנסה לא הייתה מצויה בביתו. שנה אחת בערב חג הסוכות לא נמצא בידו כסף לקניית אתרוג.מה עשה? תפילין מהודרות היה לו בביתו ירושה מאביו הגדול המגיד מדרוהוביץ מכר רבי יחיאל את התפילין ובכסף שקיבל תמורתן קנה אתרוג מהודר. שמח וטוב לב חזר רבי יחיאל מיכל לביתו. "מדוע אתה כל כך שמח"? שאלה אשתו "והרי בבית אין פת לחם" ראי נא – הראה לה רבי יחיאל מיכל את האתרוג המהודר – "בגלל האתרוג הנפלא שזימן לי ה' אנ אני כה שמח". "ומנין לקחת כסף לקנות אתרוג כה נאה"? שאלה אשתו. מכרתי את התפילין שירשתי מאבי ובכסף רכשתי את האתרוג. מה??? – שאלה אשתו – מכרת את התפילין? בשביל אתרוג?  בתנועה מהירה חטפה אשתו את האתרוג נשכה בכעסה את הפיטם וזרקה את האתרוג על הארץ. התבונן רבי יחיאל מיכל באתרוג הפסול המתגולל על הארץ…וכן חשב בליבו: תפילין כבר אין לי וגם אתרוג אין לי מה רוצה היצר הרע ממני? שאכעס? לא ולא! לא אסכים שיכשיל אותי במידת הכעס.באותו לילה נגלה לרבי יחיאל מיכל אביו בחלומו ואמר לו:"דע לך בני שכאשר מכרת את התפילין המהודרות כדי לקנות אתרוג עשה מעשה זה רעש גדול בשמיים. אולם כאשר כבשת את כעסך עורר הדבר רעש רב יותר"…